אייל אורגד, פסיכולוג: לסלוח כדי לחיות: המסע לריפוי הלב והשחרור מכבלי העבר

מוזמנים לקרוא כתבה חדשה פרי עטו של אייל אורגד, פסיכולוג. הפסיכולוג אייל אורגד הוא פסיכולוג מומחה ופסיכותרפיסט בעל ניסיון רב בעבודה קלינית עם נוער ומבוגרים.

כשאדם נפגע ממישהו אחר, הכעס, הטינה והכאב יכולים להפוך לעול כבד על נפשו. לעיתים, התחושה היא שאחיזה בכעס נותנת כוח וצדק מוסרי, אך בפועל היא עלולה להפוך לנטל רגשי שמונע ריפוי וצמיחה. מתן סליחה לפוגע אינו אומר שהפגיעה הייתה מוצדקת, אלא שהוא מעשה של שחרור פנימי שמאפשר לנפגע להמשיך הלאה.

מתן סליחה כתהליך נפשי עמוק מופיע במסורת היהודית כעיקרון מרכזי ביום הכיפורים, שבו האדם מבקש כפרה מאלוהים ומהזולת. העניין הוא, שכפי שחז"ל לימדו אותנו, אם אנו רוצים שאלוהים יסלח לנו, עלינו גם אנו לסלוח לאחרים:

"כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה י"ז ע"א).

כלומר, אם האדם אינו נוטר טינה ומסוגל לסלוח לאחרים, אלוהים עצמו יתייחס אליו במידה דומה. מכאן נובע רעיון עמוק: הסליחה שאנו נותנים לאחרים היא תנאי לקבלת הסליחה שלנו מאלוהים.

עוד מלמדים אותנו חז"ל שהאדם נדרש ללכת בדרכי האל: "מה הוא רחום, אף אתה רחום" (שבת קל"ג ע"ב). אם האל סולח, גם בני האדם צריכים ללמוד לסלוח. יום הכיפורים מדגיש את הממד האלוהי של הסליחה, ומעודד את האדם לאמץ תכונות של חמלה והכלה כלפי אחרים.

גם בנצרות, סליחתו של ישו על הצלב – "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מָה הֵם עוֹשִׂים" (לוקס כ"ג, 34) –  הפכה לערך יסוד באמונה. ישו לימד שמי שאינו סולח לאחרים, לא יוכל לזכות בסליחת האל:

"כִּי אִם תִּמְחֲלוּ לָאֲנָשִׁים עַל פִּשְׁעֵיהֶם, יִמְחַל לָכֶם גַּם אָבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְאִם לֹא תִּמְחֲלוּ לָאֲנָשִׁים, גַּם אָבִיכֶם לֹא יִמְחַל לָכֶם עַל פִּשְׁעֵיכֶם" (מתי ו', 14-15).

מכאן, שבדומה למסורת היהודית, גם בנצרות, למתן סליחה לאחר אין חשיבות רק בתחום הבין-אישי, אלא היא תנאי לקבלת מחילה אלוהית. אדם שאינו מסוגל לסלוח, חוסם את הדרך לסליחתו שלו.

הבודהיזם רואה במתן סליחה ובחמלה העצמית שני היבטים של אותו תהליך פנימי: שחרור מסבל, קבלה רגשית והתפתחות רוחנית. לפי התפיסה הבודהיסטית, החזקת טינה כלפי אחרים היא כמו להחזיק גחל לוהט ולקוות שהוא יפגע במישהו אחר – בסופו של דבר, הכעס פוגע בעיקר בנו עצמנו. כאשר אנו לומדים לסלוח לאחרים, אנו בעצם משחררים את עצמנו ממעגל הכאב, ומפתחים חמלה לא רק כלפיהם – אלא גם כלפי עצמנו. הבודהיזם מלמד כי הסבל נובע מהיקשרות – כולל היקשרות לכעס, כאב ופגיעות עבר. כאשר אנו מסרבים לסלוח, אנו נשארים קשורים רגשית לאדם שפגע בנו, ולעיתים ממשיכים לחוות את הכאב שוב ושוב. סליחה היא לא ויתור על צדק או שכחה של הפגיעה, אלא נכונות לשחרר את האחיזה בכעס ובנקמה, כדי לאפשר לעצמנו חופש פנימי. מתן סליחה לאחרים הוא צעד ראשון בחמלה עצמית – כי הוא מפסיק את ההרעלה הרגשית שאנו יוצרים בתוכנו.

"להחזיק בכעס זה כמו לשתות רעל ולצפות שמישהו אחר ימות" – אמרה בודהיסטית.

חמלה עצמית, במסורת הבודהיסטית, אינה רחמים עצמיים, אלא נכונות לראות את עצמנו כפי שאנחנו – עם החולשות, הטעויות והכאב שלנו – ולקבל את עצמנו ללא שיפוטיות. אם אנו מחמירים עם עצמנו, נהיה נוקשים גם כלפי אחרים. אם אנו מכירים בכך שגם אנחנו לא מושלמים, נוכל להכיר בכך שאחרים טועים – אך אינם "רעים במהותם". אם אנו מפתחים חמלה לעצמנו, נראה שגם אחרים סובלים ומונעים מפחד, כאב או חוסר מודעות.

"אם החמלה שלך אינה כוללת אותך עצמך – היא אינה שלמה." – ג’ק קורנפילד, מורה בודהיסטי.

אחד הכלים המרכזיים בבודהיזם לתרגול סליחה הוא מדיטציית מטא (Metta Bhavana), המכונה גם "מדיטציית אהבה וחמלה". במדיטציה זו, אנו מפתחים חמלה כלפי עצמנו, ואז מרחיבים אותה כלפי אחרים, כולל אנשים שפגעו בנו.

שלבי המדיטציה כוללים:

שליחת אהבה לעצמנו – "הלוואי שאהיה מאושר ובריא"

שליחת אהבה לאדם אהוב – "הלוואי שגם אתה תהיה מאושר"

שליחת אהבה לאדם ניטרלי

שליחת אהבה לאדם שפגע בנו – "הלוואי שתמצא שלווה פנימית"

שליחת אהבה לכל היצורים בעולם

כאשר אנו מתרגלים חמלה כלפי אדם שפגע בנו, אנו מבינים שהוא פעל מתוך סבל, חוסר מודעות או פחד – בדיוק כמו שאנחנו לפעמים טועים מתוך סבל ופחד. בכך, אנו ממיסים את הכעס והפגיעה, לא כי הפוגע "ראוי" לסליחה – אלא כי אנו ראויים לשחרור מהכאב הזה.

עקרון הקארמה מלמד כי הרגשות והמחשבות שאנו מחזיקים משפיעים על חיינו. כאשר אנו שומרים טינה, אנו למעשה יוצרים אנרגיה שלילית בתוך עצמנו, שממשיכה ללוות אותנו ולהכתיב את התגובות שלנו. סליחה מאפשרת לנו "לנקות את הקארמה שלנו" ולהתחיל מחדש ללא עול רגשי. במובן הזה, הסליחה אינה רק אקט מוסרי – אלא דרך לשחרור רוחני עמוק.

בפסיכואנליזה המודרנית מתן סליחה לאחר אינו נתפס כפעולה רגשית פשוטה, אלא כתהליך נפשי מורכב של עיבוד רגשות, התמודדות עם קונפליקטים פנימיים, שיקום העצמי ושינוי דינמיקה בין-אישית. הייתי רוצה בהקשר זה לציין את תיאורית יחסי האובייקט של מלאני קליין שרואה במתן סליחה שלב התפתחותי. קליין טענה שהתינוק חווה את העולם בשלבים שונים של תפיסת האובייקטים שסביבו. בשלב מוקדם, הידוע כעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, הוא תופס את האובייקטים בחייו (כגון האם) בצורה מפוצלת – או כ"טובים" ומספקים או כ"רעים" ומאיימים. במצב זה, אין מורכבות: האדם חווה כעס, תסכול ופחד מפני אובייקטים שנתפסים כמסוכנים. במצב זה, סליחה אינה אפשרית, משום שהפוגע נתפס כאובייקט "רע" לחלוטין שאין לו גאולה. הכעס כלפיו מוחלט, ולעיתים יש צורך להשליך את הרגשות השליליים הללו החוצה דרך מנגנונים כמו השלכה ופיצול. כאשר האדם מצליח לעבור לעמדה הדיכאונית, הוא מתחיל להבין שהאובייקטים בחייו אינם שחור-לבן, אלא מורכבים – שהם יכולים להיות גם טובים וגם רעים בו-זמנית. המעבר הזה כרוך בתחושת אשמה, משום שהאדם מבין שהוא כעס על אובייקט שאהב, ולעיתים אף רצה לפגוע בו. כאן מופיעה היכולת לסלוח – האדם יכול להכיר בכעס שלו, אך גם לראות את הפוגע כאדם פגום אך אנושי. במובן הזה, סליחה לפי קליין היא ביטוי לעבודה הדיכאונית – היא דורשת מהאדם להתגבר על הפיצול ולראות את הפוגע כאובייקט שלם, ולא כמפלצת או אידיאל.

לפי קליין, חוויית האשמה היא קריטית להתפתחות הרגשית. כאשר הילד מתפתח ומבין שהוא לא רק כועס אלא גם אוהב את דמות האם, הוא מתחיל לחוות אשמה דיכאונית – הכרה בכך שהוא פגע (לפחות בפנטזיה) במישהו שהוא אוהב. תגובה בריאה לאשמה זו היא תיקון – הרצון לתקן את הנזק שנגרם, בין אם מדובר בפגיעה ממשית או דמיונית. סליחה היא חלק מהתהליך התיקוני, הן כאשר האדם מבקש סליחה והן כאשר הוא מעניק אותה. האדם הסולח אינו מוחק את הפגיעה אלא מכיר בקונפליקט הפנימי, בכך שהוא יכול להרגיש גם כאב וגם חמלה כלפי הפוגע. זהו ביטוי ליכולת לאהוב למרות האכזבה ולראות את האחר כאנושי ולא כמקור מוחלט לרוע. סליחה היא ביטוי ליכולת הנפשית לשאת מורכבות רגשית ולראות את האחר כאדם שלם. היא קשורה לעמדה הדיכאונית, שבה אדם יכול להרגיש כעס ואהבה בו-זמנית ולפעול מתוך תיקון ולא מתוך הרס. סליחה אמיתית, אם כן, היא לא רק מחווה חברתית או מוסרית, אלא שלב בהתפתחות הרגשית של האדם, שבו הוא משחרר את הצורך בפיצול מוחלט בין טוב לרע ולומד לקבל את העולם, האחרים ואת עצמו על כל גווניהם.

אז מה עושים כדי לאפשר לעצמנו לסלוח ולצאת למסע לריפוי הלב?

השלב הראשון הוא להכיר בכך שנפגענו, במקום להדחיק, להמעיט בערך החוויה, או להצדיק את הפוגע. חשוב להתבונן בפגיעה ללא שיפוטיות – לשים לב מה בדיוק קרה, איך זה השפיע עלינו, ואילו רגשות עולים בנו. תהליך זה דורש נכונות לחוות את הכאב מבלי לברוח ממנו. שאלה לבדיקה עצמית: מהם הרגשות המרכזיים שלי לגבי הפגיעה – כעס? עצב? אכזבה? פחד?

כאשר אנו שומרים טינה, אנו למעשה משאירים את הפוגע בתוכנו. הכעס יכול להפוך למשא רגשי כבד, ולהשפיע על הבריאות הנפשית והפיזית שלנו. לכן, חשוב לשאול: האם שמירת הכעס משרתת אותי, או שהיא פוגעת בי יותר ממה שהיא פוגעת בפוגע? זיהוי ההשפעה של הכעס עלינו מאפשר לפתח מוטיבציה פנימית לסליחה, לא עבור הפוגע – אלא עבור עצמנו.

כפי שמלאני קליין תיארה, נפגעים נוטים לראות את הפוגע כ"רע מוחלט" ואותם עצמם כקורבן טהור. בפועל, כל אדם הוא מורכב – גם מי שפגע בנו עשוי להיות אדם שעבר פגיעות בעצמו. סליחה דורשת מאיתנו לזהות שהפוגע, למרות מעשיו, אינו רק "מפלצת", אלא אדם עם חולשות, פחדים, ואולי חוסר מודעות.

תרגול: האם אני יכול לדמיין את הפוגע לא כאדם מאיים אלא כמי שגם לו יש סיפור חיים, טראומות, וחולשות?

סליחה אינה מחייבת להסכים עם הפוגע או להצדיק את מעשיו. עם זאת, כדי לשחרר כעס, חשוב לנסות להבין מדוע הפוגע פעל כפי שפעל. לעיתים, אנשים פוגעים מתוך כאב, חוסר מודעות, פחד, או חולשה רגשית. ההבנה הזו אינה מנקה את הפוגע מאחריות, אך מאפשרת לנו להפחית את עוצמת הכאב שלנו.

שאלה לבדיקה עצמית: האם הפגיעה בי נבעה מרוע מכוון, או ממגבלותיו של הפוגע?

אנשים המתקשים לסלוח לרוב חווים את עצמם כקורבנות מוחלטים, ללא שליטה על חייהם. סליחה אינה חולשה, אלא דרך להחזיר לעצמנו את תחושת השליטה. כאשר אנו בוחרים לסלוח, אנו לא "מוותרים לפוגע" – אלא משחררים את עצמנו מהכבלים הרגשיים של העבר.

שאלה לבדיקה עצמית: האם אני נותן לפגיעה להגדיר את הזהות שלי? האם אני יכול לראות את עצמי כאדם שממשיך הלאה?

חמלה היא אחד הכלים החזקים ביותר בדרך לסליחה.

🔹 במקום לראות את הפוגע כאויב, ניתן לנסות להתייחס אליו מתוך חמלה, ולראות בו אדם פגוע בעצמו.

🔹 יחד עם זאת, חשוב גם לפתח חמלה כלפי עצמנו – להבין שאנחנו לא חלשים כי נפגענו, ולא חלשים כי אנו נאבקים עם הסליחה.

תרגול: דמיינו את עצמכם בגיל צעיר יותר, מספרים על הפגיעה. איך הייתם מדברים לעצמכם מתוך חמלה?

סליחה אינה מחיקה של העבר, אלא בחירה מודעת להפסיק לשאת את הכאב. לעיתים, סליחה דורשת חזרה על התהליך שוב ושוב, כמו שכבת ריפוי שמתעצבת לאורך זמן. מתן סליחה לא מחייב בהכרח פיוס או חידוש הקשר עם הפוגע – אפשר לסלוח גם בלי לחזור לאותה מערכת יחסים.

שאלה לבדיקה עצמית: האם אני מוכן לקחת אחריות על רגשותיי ולבחור לשחרר את הכעס?

פעמים רבות, הקושי לסלוח לאחרים קשור גם לקושי לסלוח לעצמנו. אנו עלולים לחוש אשמה על כך שנתנו לעצמנו להיפגע, שלא הגבנו אחרת, או שלא התרחקנו בזמן. השלמת תהליך הסליחה דורשת גם לתת לעצמנו את אותו החסד שאנו מנסים לתת לאחרים.

תרגול: "אני מקבל/ת את עצמי כפי שאני, עם הטעויות, הפגיעות והבחירות שלי. אני משחרר/ת את עצמי מהעבר."

ולבסוף, הסליחה היא מתנה שאנו מעניקים לעצמנו. היא אינה מבטלת את הפגיעה, אלא משחררת אותנו מלהיות כלואים בה.

כמה מילים על הפסיכולוג אייל אורגד

הפסיכולוג אייל אורגד הוא פסיכולוג מומחה ופסיכותרפיסט בעל ניסיון רב בעבודה קלינית עם נוער ומבוגרים. הוא מוסמך המגמה הקלינית של המבוגר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית, פסיכותרפיה דינמית, ופסיכותרפיה אנליטית-יונגיאנית. לאורך השנים עבד במגוון מסגרות טיפוליות, כולל משרד הביטחון ובריאות הנפש, וכיום מקבל מטופלים בעפולה ובטבריה.

לפרטים נוספים ולקביעת פגישה: 052-3595767.